התבונה המעשית היא במקרים רבים ניתוח פעולה בדיעבד, אריסטו לא טוען שהאדם יוצר היסקים לפני כל פעולה ופעולה שלו. התבונה המעשית לא חייבת להיות שלובה בחוכמה והגיון חד.
פעולה לפי התבונה המעשית בפרט, והסגולה הטובה בפרט, יכולה להביא לאדם את האושר. והסגולה הטובה ביותר היא זו שתשאף לגרום לאושר של הכלל, ולא רק שלו עצמו. אריסטו לא מדבר על שום דבר כמגונה כשלעצמו, אין הגיון לבקש מאדם לסבול. לכן האדם צריך מידה נכונה של כל הדברים, כולל הנאה גופנית.
שני ה”מועמדים” של אריסטו לסגולה הטובה הכללית הם החיים הפוליטיים וחיי העיון. כאמור, לא מספיק לשאוף לאושר פרטי בלבד. מימוש של היכולות האנושיות הגבוהות ביותר, בשילוב עם היותו של האדם יצור חברתי מטבעו, מובילים אל החיים הפוליטיים. מצד שני, חיי העיון הם החיים האוטונומיים ביותר, אלה שבהם האדם יכול להסתפק במועט ביותר, ולהיות מאושר אישית. אך החיים הפוליטיים וחיי העיון הם לא בהכרח הפכים: חיי עיון יכולים להתקיים רק בחיי הפוליס, כי הפנאי הדרוש לחיי עיון יכול לבוא רק בפוליס שבה אנשים אחרים דואגים לדברים המעשיים. החברה חייבת לאפשר את חיי העיון. ניתן להגיד כי מבחינה מעשית החיים הפוליטיים יביאו לאושר, ומבחינה תאורטית חיי העיון. ייתכן אדם שיעשה או את זה או את זה, אך האושר השלם יבוא משילוב בין השניים.